פוטר עובד מעבודתו, זכאי הוא לקבלת פיצויי פיטורין מן המעביד. שיעורם של הפיצויים נקבע על פי שכרו של העובד ותקופת עבודתו.
שלילת פיצויי פיטורין, יכולה להיעשות על פי הסכם קיבוצי או מכוח פסק דין. בתי הדין לעבודה, דנים לא פעם, בנושא זה, כאשר מעסיקים מחליטים שלא לשלם פיצויי פיטורין לעובד.
בית הדין בוחן האם ישנן נסיבות המצדיקות את הפחתת הפיצויים או שלילה מוחלטת של הפיצויים.
חשוב מאוד להבהיר כי גישת בתי הדין לעבודה בעניין זה היא חד משמעית – אין לשלול מעובד את זכותו לקבל פיצויי פיטורין, אלא במקרים חריגים ביותר.
טרם נקבעו הלכות ברורות, הקובעות באלו מקרים, תישלל זכות העובד לפיצויים ובתי הדין לעבודה, בודקים, כל מקרה לגופו.
במאמר זה נסביר בהרחבה על הזכות לפיצויי פיטורין, לרבות אופן חישוב פיצויי פיטורין. כמו כן, נסביר את עמדתם של בתי הדין לעבודה, לגבי שלילת הזכות לפיצויים ונציג כמה מספר מקרים מן הפסיקה, אשר בהם החליט בית הדין לעבודה לשלול מן העובד פיצויי פיטורין.
פיצויי פיטורין – זכותו של כל עובד
מערכת יחסי העבודה שבין המעביד לעובד, מקימה מספר חובות למעביד. חלקן, קיימות מן היום הראשון לעבודה וחלקן, נוצרות רק עם סיומה של שנת העבודה הראשונה של העובד.
חובת המעביד לשלם פיצויי פיטורין לעובד, קמה רק לאחר שנת עבודה אחת. עם זאת, חשוב מאוד לציין כי אם פוטר העובד בסמוך לסיום השנה הראשונה, רואים בפיטורים אלו, כניסיון להתחמק מתשלום פיצויי פיטורין לעובד, אלא אם הוכח אחרת.
אופן חישוב פיצויי פיטורין, נקבע על פי שני פרמטרים: האחד, סוג העובד, האם עובד בשכר או במשכורת. השני, גובה שכרו של העובד.
דיני עבודה קובעים כי עבור כל שנת עבודה אחת, זכאי העובד לשכר עבודה של חודש (עובד במשכורת) או לשכר עבודה של שבועיים (עובד בשכר).
יודגש – פיצויי פיטורין ישולמו על כל תקופת העבודה כך למשל, אם עבד העובד שלוש שנים וחודשיים, יקבל העובד עבור כל שנה, שכר עבודה של חודש ויחושב החלק היחסי של החודשיים האחרונים.
שלילת פיצויי פיטורין
מטרתם של דיני עבודה היא לשמור על זכויותיו של העובד, כאשר הנחת המוצא היא, כי מערכת היחסים שבין העובד למעביד, איננה שוויונית. לפיכך, זקוק העובד להגנה.
בשל השקפה זו, שלילת זכויות העובד היא בגדר חריג נדיר והדבר נכון גם לגבי הזכות לקבל פיצויי פיטורין.
חוק פיצויי פיטורין, מעניק לבתי הדין לעבודה, סמכות להפחית את גובה הפיצויים שיקבל העובד, או לשלול אותם לחלוטין, היכן שלא חל על העובד, הסכם קיבוצי.
האם משתמש בית הדין לעבודה, בסמכותו זו? עמדתם של בתי הדין לעבודה בעניין זה ברורה: אין לשלול את זכות העובד לפיצוים, אלא אם התקיימו נסיבות חריגות, המצדיקות פגיעה בזכות זו.
כלל, רואים בתי הדין את הפיטורים עצמם, כסנקציה, כעונש, ועל כן גם אם נהג העובד שלא כשורה, אין בהתנהגותו, בהכרח, לשלול תשלום פיצויי הפיטורין.
מקרים מן הפסיקה
מגמתו הכללית של בית הדין לעבודה היא לשמור על זכויות העובד ופגיעה בהן, מאושרת אך ורק כאשר ישנן נסיבות המצדיקות זאת.
תשלום פיצויי פיטורין, נתפס כאחת מזכויות היסוד החשובות של העובד ועל כן, בתי הדין לעבודה, אינם שוללים זכות זו מן העובד, אלא במקרים חריגים.
להלן, מספר דוגמאות מן הפסיקה, בהן החליט בית הדין לעבודה, כי ראוי לשלול מן העובד, פיצויי פיטורין:
1. הפרת אמונים: זהו מקרה שבו נתן המעביד בעובד, אמון מלא והעובד פגע בו באופן מוחלט, על ידי כך שלא העביר את התמורה שקיבל, עבור הסחורה של המעביד. בית הדין לעבודה קבע כי התנהגות זו מהווה פגיעה חמורה ביותר ביחסי האמון בין הצדדים ועל כן, שלל לחלוטין את זכותו של העובד, לקבל פיצויי פיטורין.
2. עבירה פלילית: העובד ביצע עבירה פלילית בזמן העבודה, באמצעות הציוד של מקום העבודה. זו גרמה לנזק כספי ותדמיתי של העסק ועל כן, סבר בית הדין לעבודה כי יש הצדקה, לשלול את זכותו של העובד לקבלת פיצויים.
3. גניבה מהמעביד: גנב העובד ממעבידו, רכוש בשווי כספי של מאות אלפי שקלים. העובד הכחיש שוב ושוב את מעורבותו, עד אשר הציג בפניו המעביד, הוכחות חותכות כי ביצע את הגניבה. אף במקרה זה, נשללו פיצויי פיטורין מן העובד.
מן הדוגמאות הללו ניתן להסיק כי פגיעה חמורה באמון שניתן בעובד וגרימת נזקים כלכליים משמעותיים למעביד, הם מקרים שבהם נוטה בית הדין לעבודה, לשלול מן העובד את הזכות של פיצויי פיטורין. אולם, חשוב מאוד לציין כי כל מקרה נבחן לגופו, על פי נסיבותיו.
בתי הדין לעבודה רואים בתשלום פיצויי פיטורין כזכות יסוד של העובד. על כן, בתי הדין לעבודה אינם נוהגים לשלול מן העובד את תשלום הפיצויים, אלא במקרים חריגים. למשל, פגיעה חמורה באמון המעביד ובעיקר, כאשר זו גרמה לנזק ניכר למעסיק.